האומץ להיות בלתי מושלם

אי שם, בלימודי התואר הראשון, השתתפתי בקורס "דינמיקה קבוצתית". חברי הקבוצה חלקו נושאים שברובם היו אישיים והשיח שזרם היה בנוי מדעות, רגשות, פרשנויות והבחנות. אני העברתי סמסטר שלם בשתיקה. השיחה בין חברי הקבוצה היתה מעניינת, מרגשת ומעוררת מחשבה, אך הרגשתי חסרת יכולת לומר דבר. הרגשתי שכל דבר שאגיד ישמע טיפשי, לא הולם סטודנטית במדעי החברה. היה נראה לי שאחרים אומרים דברים כל כך חכמים ושכולם יחשבו שאני טיפשה. אחרי שנים טובות, בונות ומצמיחות אני יודעת לומר שהיה חסר לי משהו, משהו שאדלר קרא לו "האומץ להיות בלתי מושלם".

אדלר התכוון לאומץ לעשות, לפעול גם כאשר קיים הסיכוי שתטעה, שלא תדייק, האומץ לקחת את "הסיכון" שייראו שאתה לא יודע, שאולי עוד אין לך יכולת בתחום או שהכישרון שלך טמון בתחום אחר. בקיצור, שאתה לא כזה מושלם... אנחנו הרבה פעמים מכנים את הרצון לעשייה מושלמת- פרפקציוניזם ולעיתים אפילו מחשיבים זאת כחוזקה, אך בדרך כלל מאחורי הרדיפה אחר שלמות, מסתתר החשש לטעות, להיראות חסרי יכולת וזאת מכיוון שטעות, חוסר ידיעה או ביצוע שאינו מושלם לדעתנו, נחווים כהשפלה, ירידה משמעותית בתחושת הערך.

וזו הסיבה שאנחנו זקוקים לאומץ. אומץ לצאת אל העולם עם ההכרה וההבנה שאנו לא מושלמים, אבל אנחנו בהחלט שווים. אומץ לא לשתוק, לא לקפוא, אומץ לנסות, להתנסות, לעשות, לשגות ואז להתמקצע קצת יותר. לטעות, ליפול, להתאכזב אך לא להתבייש, להפסיק לבקר את עצמנו ולהמשיך לפעול, ללמוד ולהתפתח. וכשהאומץ להיות בלתי מושלם יהיה חלק ממרכיבי הדלק במנוע שלנו- אז באמת נוכל לחיות בשלום עם עצמינו ועם האחרים.