ארץ האפשרויות ה (בלתי) מוגבלות

חיי היום יום שלנו רצופים אירועים שאנו נדרשים להתייחס אליהם. יש לנו החלטות לקבל, בעיות לפתור ואנשים להגיב אליהם. כבני אדם תבוניים ובעלי מסוגלות לחשיבה יצירתית, אנחנו מצליחים לחשוב על פתרונות, תוכניות, רעיונות ודרכי פעולה. ובכל זאת, לא פעם, כאשר אנו נמצאים בסיטואציה בין אישית הדורשת מאיתנו פיתרון או תגובה, שלל האפשרויות נעלמות ואנו מצליחים לראות רק פתרון אחד, תגובה אחת.

ניקח לדוגמא את אריאל (שם בדוי), בן 44. אריאל נהג לעזור להוריו בעסק המשפחתי. שעות הערב הרבות שהקדיש לעזרה בעסק הביאו למריבות עם מיטל (שם בדוי), בת זוגו, שהביעה כעס על היעדרויותיו הרבות. באחת המריבות שאלה מיטל את אריאל "למה אתה לא אומר להם שאתה רוצה להגיע הביתה מדי פעם מוקדם?" אריאל נראה מופתע. למיטל היו רעיונות כיצד ליישם זאת, מה ניתן לומר להוריו ואיך. כל מה שאריאל יכול היה לומר, ברצינות גמורה, הוא "לא חשבתי על האפשרות הזאת..."

האופציה הפשוטה והברורה כל כך עבור מיטל, היתה נסתרת מראייתו של אריאל.

דוגמא נוספת היא מורן (שם בדוי), בת 32. מורן מעידה על עצמה שהיא בחורה עצמאית ומאורגנת. היא נוהגת להכין לעצמה רשימת מטלות בעבודה ובבית, ומצליחה במהלך השבוע למלא אחר כל משימה שהיא תכננה. באחד השבועות העמוסים, מורן לא הספיקה לבצע כל מה שרצתה וחשה תסכול. היא שוחחה עם חברה ואותה חברה תהתה: "למה את לא מבקשת עזרה?" מורן התפלאה על הרעיון וענתה "האמת שלא חשבתי על אפשרות כזאת.."

אנחנו לעיתים סקפטיים כשמישהו אומר לנו "לא חשבתי על האפשרות הזאת". אנחנו עשויים לחשוב בליבנו "נו באמת, איך לא חשבת על זה??" לפעמים נאמר זאת בקול רם ונעורר מריבה או וויכוח, כי נרגיש שמישהו מנסה להתחמק מפתרון, אחרת מדוע הוא לא חשב יותר על הבעיה ומצא את האפשרות לפתרון שאנו מצאנו בקלות רבה.

אבל בעצם, זה לא כל כך פשוט. תגובות והתנהגויות בסיטואציות בין אישיות עשויות להיות מוגבלות ותחומות למי שאנחנו. מורן, אריאל, ובעצם כולנו, פועלים על פי סגנון החיים (המושג המקביל של אדלר ל-אישיות) הייחודי לנו. סגנון החיים מתעצב בילדותנו בהשפעת הבית בו גדלנו, בהשפעת הורינו, האחים איתם גדלנו והוא משמש כפילטר, משקפיים דרכם אנחנו רואים את העולם. ילד שגדל להיות מבוגר הנוהג לרצות אחרים, לא יראה שקיימת אופציה לומר "לא". אדם שסגנון חייו הוא וודאות ושליטה במצב, לא יעלה על דעתו להשאיר פרטים ללא תכנון, האדם שמרגיש טוב כשהוא מסתדר תמיד בעצמו, לא יחשוב כלל על אופציה להיעזר באחרים.

הבשורה הטובה ליחסים עם אחרים היא, שרגע לפני הכעס, אנו יכולים להזכיר לעצמינו שבן זוגנו, החבר\ה שלנו, אחינו\ אחותנו, הקולגה לעבודה, או כל אדם אחר, "מרכיב משקפיים" שונות משלנו ולכן באמת לא תמיד יראה את מה שאנחנו רואים ויפעל רק לפי מנעד אפשרויות התגובה הקיים עבורו. הבשורה הטובה לא פחות לעצמינו היא, שאנחנו יכולים ללמוד להרחיב ולהגמיש את סגנון חיינו. אם אנו חשים סבל או מצוקה מהאופן בו התרגלנו לראות את החיים ולפעול לפי תפיסה זו, תהליך טיפולי- רגשי יוכל יסייע לנו לפרוץ את גבולות "המשקפיים" ולראות את שלל האפשרויות הטמונות בחיים.